נתי שלנו הלוקה באוטיזם עם תפקוד נמוך לא היה מורכב וגם לא "מאתגר" האוטיזם שלו איים לפרק את הבית שלנו. לא היה לנו ימים ולילות, חגים ושבתות. הילדים הרגילים הביעו מצוקה, לנו כהורים לא היה פנאי לילדים ואפילו לא לעצמנו. רגע לפני שקרסנו סופית הגיע גלגל ההצלה בדמות "עלי שיח". נודע לנו כי הם מתכננים לפתוח דירה לנערים צעירים כמו נתי שלנו, כשראינו שמדובר בגוף מקצועי ומתמסר כל כך הבענו נכונות ותוך מספר שבועות התחלנו לנשום אוויר חדש ולשקם את חיינו. אין לנו מילים! הצלתם אותנו! שאף אחד מכם לא יחוש על בשרו את מה שאנחנו עברנו. תודה על הבית שהענקתם לנתי, על הבית שהחזרתם לנו!

יש לי אחות גדולה – מיוחדת . קוראים לה מנוחי. מנוחי היא סמל ודוגמא בשבילי . מגיל צעיר מנוחי מתמודדת עם מורכבויות שונות שמגבילות אותה, בגבורה אמיתית! לפני שנתיים , מנוחי נכנסה לדירה של בנות עצמאיות בעלי שיח , בשכונת רמות. מאז אני רואה איך מנוחי צומחת ומתקדמת . הרכזת המסורה שדואגת לכל צרכיה מסביב לשעון , המטפלת הרגשית שמלווה אותה פעם בשבוע ונותנת לה כלים וכח ובמיוחד החברה וההווי שיש בדירה – לדעתי זה הסוד לשינוי הגדול שמנוחי חוותה בשנתיים האחרונות. לאחורנ הממש מנוחי טסה עם קבוצה של בנות מעלי שיח – אפילו קצת קנאתי בה.. אני רוצה להודות לעלי שיח על כל העשייה שלהם למען אחותי ושאר חברותיה! יישר כח..

שימי, הוא בן הזקונים שלנו, העשירי בבית והוא נולד עם תסמונת דאון. גידלנו אותו באהבה ובמסירות אבל כבר כשהיה תינוק קטן הייתי מביטה בפניו הטהורות ודאגה היתה עולה בליבי, מי ידאג לו אחרי המאה ועשרים שלי? הוא הרי יהיה לנצח תלותי ומוגבל…הדאגה הזו ניקרה בי ללא הרף עד שביום מן הימים גיליתי שבבנין לידי מתגוררת משפחה מיוחדת- דירה של עלי שיח. עקבתי אחריהם מבעד לחלון ביתי משעות הבוקר כשיצאו להסעה, בצהרים כשהמדריך קיבל את פניהם בחום, ואפילו בשבתות הייתי עוקבת אחר המתרחש. מאז ידעתי שמצאתי לשימי את הבית שלו. כשאני רואה את שימי אורז את המזוודה במוצאי שבת ומצפה לחזור לדירה ברמות, אני מבינה אותו מצוין, הוא מתגעגע הביתה!