מאת: sn80100

זעקת "איייי" מחרידה פילחה את האוויר.
אני הייתי בחדר שלי, מארגנת את החפצים בארון לאחר שסיימתי
לנקות את המדף. רצתי לסלון ושם ראיתי את שיינדי חברתי
היקרה שרועה על הרצפה וצורחת מכאבים. אנחנו עמדנו מסביבה,
היסטריות לחלוטין. בתיה המדריכה שבדיוק שהתה במרפסת, נכנסה
במרוצה לשמע זעקות הכאב של שיינדי. בתיה הביטה על רגלה
וקבעה: "נראה לי שזה שבר. אני מזמינה אמבולנס".
"אמא'לה! – זה מפחיד!!" בכינו כולנו.
זה קרה באחד מימי השבוע שעבר. עוד יום רגיל בשגרת הקורונה,
בהתאם לסדר יום שקבענו לימים האלו בהם אנו לא יוצאות מהדירה
בכלל.
את הבוקר מתחילים בקפה ובעוגיות בריאות ולאחר מכן עורכים
תפילת שחרית יחד, ויושבים לארוחת בוקר משותפת. שאר היום
מחולק למגוון פעילויות של תעסוקה, חוגים ופנאי, כל יום והסדר
שלו.
כחלק מסדר היום, החלטנו שנקדיש שעתיים כדי לנקות ולארגן את
הדירה לקראת חג הפסח. הכנו לוח התקדמות מיוחד בו סימנו את כל
המקומות הדרושים ניקיון לפסח, וגם מה אנו מנקות כל יום.
התוכנית הקבועה היא שמידי יום, בסיום ארוחת הצהריים, אנו
מנקות את השולחן ומסדרות את המטבח ואז פונות לפרויקט 'ניקיון
פסח'. כך גם היה באותו יום. התמקדנו בארון בחדר שלי. הוצאנו את
כל הבגדים והחפצים מהארון והנחנו על המיטות. ניקינו ביסודיות
את כל המדפים עם חומרים מתאימים, שפשפנו עם סכין וסמרטוט
בפינות כדי שלא יחמקו לנו פירורים. כשהתחלנו להחזיר בגדים
מקופלים לארון, זה קרה.
שיינדי, כך הבנו אחר כך, נתקלה בחפץ שהיה מונח על הרצפה.
איבדה את שיווי משקלה, והחליקה ארצה. צרחות הכאב שלה נשמעו
היטב עד לחדרי והבנתי שקרה משהו לא טוב.
כשראיתי את הרגל הנפוחה של שיינדי, נבהלתי נורא ופרצתי בבכי
צעקני וכל החברות הצטרפו אלי. בינתיים שיינדי המשיכה ליילל
ולזעוק מכאבים.
בתיה המדריכה חייגה למד"א להזמין אמבולנס ובמקביל התכופפה
לנסות להרגיע את שיינדי. שרי ורבקי ברחו לחדרים כי הן פחדו
לראות את שיינדי כך, ושירה רצה למרפסת וצעקה לכיוון הרחוב
"הצילו הצילו!!!" אני נשארתי בסלון, וקצת נרגעתי כשבתיה אמרה:
"אל תדאגי, עוד כמה דקות יגיע אמבולנס והם יעזרו לשיינדי שלא
יכאב לה".
"מי תיסע עם שיינדי לבית חולים?" שאלתי את בתיה.
"מי אמר שלוקחים אותה לבית חולים?" תמהה בתיה, "נמתין
בסבלנות כמה דקות, האמבולנס יבוא ונראה מה הם יגידו", סיכמה.
בתיה חייגה שוב למד"א וביקשה: "אני הזמנתי אמבולנס. מדובר
בבית של בחורות עם מוגבלות, ולכן אני מבקשת שהאמבולנס לא
יפעיל סירנה כדי שהבנות לא תלחצנה. גם כך הן כבר מבוהלות יותר
מדי". בתיה סיימה את השיחה ופנתה לצלצל למרים, המנהלת של כל
הדירות ב'עלי שיח' לספר לה מה קרה. מרים הודיעה: "אני שולחת
מיד מדריכה אחרת לעזרה שתהיה בדירה במקרה שיפנו את שיינדי
לטיפול. תתקשרי אלי לעדכן", הורתה.
בתיה ביקשה ממרים אם היא יכולה להתקשר לאמא המאמצת של
שיינדי לספר לה מה קרה, כי היא עסוקה בלהרגיע את שיינדי.
אני המתנתי בדלת ולשמע הדפיקות פתחתי לצוות האמבולנס.
שיינדי ראתה אותם והחלה לרעוד בכל הגוף. "אני פוחדת ללכת לבית
חולים, יש שם מלא חולים עם קורונה!!!" צעקה. חובשת חמודה
ניגשה לשיינדי וניסתה להרגיעה תוך כדי שהיא מלטפת אותה
בעדינות, עם הכפפות שלה. "תיכף נראה מה יש לך. אל תדאגי מותק,
אנחנו נשמור עלייך", הבטיחה.
הפרמדיק בחן את הפציעה והודיע: "זה נראה שבר לא מסובך,
נקבע את הרגל, וניקח אותה למוקד 'טרם', שם יטפלו בה". החובשת
פנתה לשיינדי: "את רואה מתוקה? לא לוקחים אותך לבית חולים.
'טרם' דומה לקופת חולים". בתיה הסתכלה על שיינדי ואמרה: "אני
באה אתך, את לא נוסעת לבד".
בתיה פנתה אלי: "אפרת, תכיני תיק עם עוגיות, חטיפים ושתיה
שניקח".
חזרתי לחדר לקחת תיק יפה, ושם אני רואה את שרי יושבת
מפוחדת על המיטה.
"לוקחים את שיינדי לבית חולים?" שאלה.
"לא", אמרתי. "שיינדי נוסעת יחד עם בתיה באמבולנס למקום
שהוא דומה לקופת חולים, שם יטפלו בה".
"אז מי תישאר איתנו?" הקשתה שרי. "אני פוחדת להישאר לבד
עכשיו".
לפני שהספקתי לענות לשרי, הודיה הופיעה בפתח החדר עם חיוך
גדול ופנים מאירות. הודיה היא רכזת של דירה סמוכה, ובאה לשהות
לצדנו עד ששיינדי תחזור עם בתיה ממוקד 'טרם'.
"מה שלומכן מתוקות? היה מפחיד, נכון?" שאלה הודיה. "מפחיד
מאוד" ענינו.
"טוב, אני עושה תחרות מי הכי פוחדת. המנצחת מקבלת פרס!"
סיכמה. "ועכשיו אני רוצה לשבת אתכן על הספה ולשמוע מה היה
פה".
אחרי שעתיים שפטפטנו עם הודיה, ראיתי שכולן כבר שמחות
וצוחקות. 'יש בה משהו מרגיע כזה', הרהרתי לעצמי.
אחרי שלוש וחצי שעות בתיה חזרה עם שיינדי שדידתה על גבס
לבן וצחור וכולנו הקפנו אותה בצעקות, הפעם של שמחה.

להורדת הטור לחצו כאן