מאת: sn80100

ללא התרעה מראש, פתאום התעטפה הדירה בחושך מוחלט. לא
הבנתי מה קרה. שלחתי יד ונגעתי באמא שישבה לצידי על הספה.
היא חיבקה אותי ואמרה: "אל תדאגי אפרת, תכף האור יידלק שוב".
ברקע שמעתי את העובדת-סוציאלית מדברת אלי: "אפרת מתוקה
הכל בסדר, זו כנראה הפסקת חשמל אזורית בגלל מזג האוויר
הסוער".
גם ההסקה כבתה. בחוץ רעשו רוחות עזות וקור ירושלמי מקפיא
של חודש טבת החל לחדור לסלון. אמא הניחה עלי את המעיל
והתכרבלתי בתוכו, מנסה להתחמם.

ההתרגשות הייתה עזה. אחרי התלבטויות רבות ותהליך ארוך, אני
עוברת לגור בדירת 'עלי שיח' לצד חמש בנות נפלאות ומתוקות.
כבר ביקרתי עם אמא ואבא כמה פעמים בדירה הזו. בתחילה הגענו
למפגש עם הרכזת בדירה. אדרת קוראים לה. היא מאוד נחמדה
וסיפרה לי קצת על החיים בדירה. מה סדר היום או יותר נכון סדר
הערב בעיקר, כי ביום אנו עובדות. בעיקר הקשבתי והחזקתי את
אמא כל הזמן. מאוד חששתי.
אחר כך אדרת הראתה לי את החדרים המפוארים. כל חדר מיועד
לשתי בנות. לכל אחת ארון פרטי ענק וגם פינת כתיבה מרווחת עם
מנורה דקורטיבית נאה. המטבח מאוד גדול ומאובזר בציוד חדשני,
יש בו מקרר עמוס וארונות מלאים.
אמא ואבא התפעלו, הם לא האמינו שיראו דירה כזאת מפוארת
ומאובזרת. אמא אמרה לאבא: "אין כמו לראות בעיניים, ועוד הרבה
יותר ממה שציפיתי".

את הרעיון לעבור לדיור מותאם העלתה שירי. שירי אחותי גדולה
ממני בשנתיים, ואנחנו הכי קשורות. תמיד היא דואגת לי, ואני
מתארחת אצלה המון. שירי אמרה לאמא שהיא מכירה דירה כזו
ברחוב שלה, וכשהיא רואה את הבנות שם צועדות יחד לעבודה
ולקניות היא מבינה שלאפרת חסרה החברה הזו. אמא לא רצתה
לשמוע. "אפרת היא ילדה שלי, לא שולחת אותה מהבית".
—-
זה היה אחרי יום שעזרתי לשירי אחר הצהריים בבית שלה. שירי
סיפרה לאמא: "אפרת ישבה במרפסת והביטה בקנאה על בנות
הדירה".
אמא שתקה! האמת, דווקא רציתי לדבר עם הבנות האלו. אחת
מהן עובדת איתי, ומספרת לי חוויות מהדירה, כמה כיף להן. אבל
חשבתי שרק בנות שאין להן בית הולכות לגור בדירה. אחרי כמה
ימים שמעתי את אמא משוחחת בטלפון עם שפרה אחותה: "שירי
משכנעת אותי שזה טוב לאפרת. היא צודקת, אבל אני מרגישה שאין
לי לב להוציא את אפרת מהבית".
שירי דיברה על זה גם עם אבא, "אפרת מפסידה הווי חברתי, יהיה
לה קל יותר להתפתח לצד בנות כמוה".
אבא הקשיב בסבלנות ואמר לה: "אני מבין שזה הכי טוב בשביל
אפרת, אבל אמא לא מסוגלת לעמוד בזה". אבא שיתף את שמעון.
הוא הבכור. שמעון צידד בעמדה של אמא וקבע: "הכי טוב לאפרת להישאר
בבית עם אמא".
שירי לא התייאשה. היא ביקשה מאבא ואמא לבוא לראות דירה
כזו, רק לראות.
שמעון ממש כעס והתקשר לצעוק על שירי: "את מכריחה את אמא
להוציא את אפרת מהבית. זה כמו לתת אותה למשפחה אומנת".
אבל שירי לא נבהלה: "היא תגור בדירה שנמצאת קרוב אלי. אשגיח
עליה", הבטיחה.

זהו, שירי ניצחה. שמעון כועס. אני מסכימה עם שירי, היא תמיד
הכי דאגה לי. שמעון בכלל היה בישיבה כששירי שיחקה איתי בגינה.
דווקא הדירה מצאה חן בעיניי, וגם הבנות שכבר גרות שם. בערב
הראשון באתי עם אבא, אמא ומזוודה גדולה מלאה בבגדים חדשים.
ישבתי עם אמא על הספה הגדולה, בספה לידנו ישבה העובדת
סוציאלית עם אדרת. ואז פתאום קרתה הפסקת חשמל. מאוד פחדתי.
לא רציתי להישאר בדירה. חשבתי על זה שבאמצע הלילה שוב יהיה
חושך ואמא לא תהיה לידי.
נצמדתי לאמא. אדרת הבינה. היא הרגיעה אותנו: "אל תחששו,
הבניין פה מחובר לגנרטור שבת. כך בחורף יש לילות שאנחנו
מחוברים לגנרטור בגלל הפסקות החשמל שקורות במזג האוויר
הסוער".
הבנתי ונרגעתי. גם בבניין של אחי שמעון יש גנרטור.

אמא ואבא הלכו, נשארתי בדירה. הבנות הכינו ארוחת ערב חגיגית
לכבודי. הן תלו שלטים של "ברוכה הבאה" בכל מקום בדירה.
אחרי שכולן נרדמו, ישבתי על הכורסה ואמרתי לבתיה המדריכה
שאני לא נרדמת. התגעגעתי לאמא, לשירי ואפילו לשמעון.
הנייד של בתיה צלצל. שירי על הקו. איך לא? שמעתי אותה אומרת
לבתיה: "לא הולכת לישון לפני שטוב לאפרת והיא נרדמת".
בתיה נתנה לי את הפלאפון ושירי צהלה איתי: "איך שם? איך
הייתה ארוחת ערב? איך קיבלו אותך?"
"אני מתגעגעת אלייך", עניתי לה. "רוצה לבוא לישון אצלך".
שירי לא נרתעה ואמרה: "אפרת מותק, היום את ישנה בדירה. מחר
את אצלי, סגרנו?"
טוב, לשירי אי אפשר לסרב. הסכמתי.

להורדת הטור לחצו כאן