מאת: sn80100

אני לא זוכרת כלום מאותו מעמד. מן הסתם היו שם נורות ניאון
צהובות וריח חריף של חומר חיטוי, אמא חלשה ששוכבת על
המיטה בחדר לידה מנסה להתאושש משהות של יומיים בבית חולים
שבסופם לידה לא קלה ומלאה ברגשות שמחה על בת שנוספה
למשפחה.
זה היה לפני 28 שנים, כשנולדתי. עובדת סוציאלית עמדה ליד אמא
שלי והציעה לה: "גברת, כדאי לך למסור את התינוקת למשפחת
אומנה, רחמנות עלייך. יש לך בבית שישה ילדים שמחכים לך. את
כבר לא צעירה. בשביל מה תיקחי תינוקת עם תסמונת דאון הביתה
ותגדלי אותה? איך תתמודדי?" אמא לא רצתה לשמוע אותה יותר,
היא לא הבינה איך אפשר להשאיר ילדה בבית חולים או להעביר
לידי משפחה אומנת. "זו הבת שלי, אני לוקחת אותה איתי הביתה",
הודיעה בסוף לעובדת סציאלית. "אסתדר".
ידידים של אבא הציעו לו לערוך מניין מצומצם בבית לקריאת שם
וקידוש, "כך לא יהיו לך בושות", אמרו. סבא שעבר את השואה שמע
מאבא את מה שאמרו הידידים ושתק בפנים עצובות. הוא לא בכה.
סיפרו לי שהגרמנים לקחו לו הדמעות. אבא דיבר עם אמא והם
החליטו ביחד שיעשו קידוש גדול ומכובד בבית הכנסת, כמו כולם.
"מי שמתבייש שלא יבוא לקידוש", אמר אבא, "אני לא מתבייש
במתנה שהקב"ה נתן לי".
בבית החלמה אף אישה לא רצתה להיות עם אמא בחדר. אמא
בכתה כל הלילה אחרי ששמעה יולדת אחרת מבקשת מהאחות
בתינוקייה שיעבירו את העריסה של התינוקת שלה למקום אחר, לא
ליד העריסה של הדאון…
—–
בכל יום רביעי אחר הצהריים דודה שפרה, אחות של אמא, מגיעה
לבקר אותי בדירה של 'עלי שיח', בה אני גרה יחד עם חמש חברות
נוספות.
תמיד אני מכינה לדודה שפרה כוס תה מיד כשהיא מגיעה, ומגישה
לה גם עוגיות גרנולה שאני אופה יחד עם בתיה המדריכה, אבל
השבוע כשנכנסה, קודם סיפרתי לה בהתרגשות שאני מתחילה
לכתוב לעיתון ומיד רצתי להביא לה תה. כשחזרתי מהמטבח עם
התה ראיתי שדודה שפרה בוכה חזק. מהר הבאתי לה טישו, ושאלתי
אותה למה היא עצובה, אז היא סיפרה לי מה היה כשנולדתי.
האמת, עד עכשיו אני לא מבינה למה העובדת הסוציאלית כך
אמרה לאמא שלי. תמיד אני שומעת את אמא אומרת: "מה הייתי
עושה בלי אפרת?" פעם גם שמעתי את אמא מספרת לחברה שלה
בטלפון "אפרת מכניסה לנו אור הביתה", אז טוב שהיא לקחה אותי
הביתה מבית החולים.
—-
כשהייתי בת שמונה עשרה אמא אמרה לי: "את מביעה את עצמך
נהדר, יש לך דמיון מפותח, זה כישרון של סופרת, את תוכלי לכתוב
לעיתון". מאז, החלום שלי להיות כותבת בעיתון, בעיקר רציתי לספר
על החוויות שלי, בדירה, בעבודה, בחוגים, וגם על המשפחה שלי,
האחים והאחיות והאחיינים המתוקים.
אמא שלי היא כזאת מיוחדת, אף פעם היא לא אומרת לי 'את
לא יכולה'. מה שאני רוצה היא עוזרת לי ומלמדת אותי עד שאני
מסתדרת לבד. גם לקרוא ולכתוב לא ידעתי פעם, ואמא לקחה לי
מורה פרטית שתלמד אותי. וככה, כל שבוע שלוש פעמים באתי
אליה, ובסבלנות היא לימדה אותי בתחילה לקרוא ואחר כך גם
לכתוב במקלדת. נכון, גם היום לוקח לי הרבה זמן לכתוב אבל אני
כבר מרגישה כמו בתיה המדריכה, אני כותבת לעצמי במחשב מה
התקדמתי במשימות השבועיות בדירה, ולפעמים אני כותבת אפילו
מכתב לאמא שלי וגם לאחיינים המתוקים שלי.
—-
יום אחד באה אלינו לדירה אישה אחת שסיפרה לנו שהיא כותבת
בעיתון והיא רוצה לראות מה אנחנו עושות בדירה כדי לכתוב עלינו
בעיתון, אז עשיתי לה סיור בדירה והראיתי לה את החדרים שלנו
ואת המטבח ואמרתי לה שאנחנו אופות עוגיות ויש לנו תורנות
כביסה וניקיון. לפני שהיא הלכה שאלתי אותה אולי בעיתון מחפשים
עוד כותבת. היא צחקה ושאלה למה? אז סיפרתי לה על החלום שלי
לכתוב לעיתון. ראיתי שהיא חושבת ואז היא אמרה שהיא תשאל את
חנה העורכת, והיא תגיד לבתיה המדריכה מה חנה אמרה.
שבוע עבר, בתיה מספרת לי שהתקשרה הכותבת מהעיתון ואמרה
שחנה רוצה לדבר איתי ושנבוא למשרד של העיתון. מאוד התרגשתי,
התלבשתי יפה ונסעתי יחד עם בתיה לעיתון. כשהגענו חנה הביאה
לי שוקולד גדול ודיברה איתי המון המון זמן. בסוף היא אמרה לי
שמהיום היא רוצה שאתחיל לכתוב לעיתון פעם בשבועיים.

להורדת הטור לחצו כאן