מאת: sn80100

השמש נטתה למערב. חיכיתי בקוצר רוח, עוד רגע נערוך בדיקת
חמץ יחד עם בתיה המדריכה. כבר שבועיים אני סופרת את הימים
שנשארו עד ליל הסדר. בכל שנה מחדש מרגשים אותי השולחן הארוך
הערוך בטעם, הכלים הנאים, האווירה החגיגית, כריות ההסבה, וכל
כך הרבה אחיינים סביב השולחן.
אבל השיא, הוא האפיקומן!
האמת שכבר מט"ו בשבט בערך, אני מתחילה לחשוב מה אבקש
'מתנת אפיקומן' מאבא. כל שנה אני מבקשת משהו אחר שחשוב
לי. שנה אחת ביקשתי מצלמה, שנה אחרת רציתי דווקא אוזניות
מקצועיות לנגן שלי. אני מאוד אוהבת מוזיקה, ואי אפשר להשוות
את איכות השמע באוזניות הפשוטות שמצורפות לנגן, לבין אוזניות
מקצועיות, כמו של אולפן. אני אוהבת להאזין לצלילים, לשמוע את
הפסנתר, את החליל ואת הכינור. כשביקשתי, אבא קנה לי.
כל שנה הייתי ממהרת מיד בתחילת הסדר לתפוס את האפיקומן.
שנה אחת, צביקי, הבן הבכור של שירי אחותי, רץ לראש השולחן,
ולפני שהספקתי להגיע אני רואה אותו חוטף את האפיקומן שהיה
מונח תחת כרית ההסבה של אבא.
ברגע הראשון הייתי בהלם, אבל לאחר התעשתות קלה קראתי
לעברו: "צביקי, תביא לי מיד את האפיקומן, זה שלי!"
"מה פתאום?! אני תפסתי ראשון!" התנגד צביקי.
"אבל זה תמיד שלי, אני רוצה את זה!" התעקשתי.
שירי אחותי ניסתה להתערב וביקשה מבנה צביקי שיעביר לי את
האפיקומן. בתגובה, זרק צביקי את האפיקומן על השולחן בכעס
ונשכב על הרצפה ממרר בבכי: "לא רוצה. הכל של אפרת! נמאס
לי!!!" קרא.
הושטתי את ידי ולקחתי את האפיקומן אלי. זה שלי, הרהרתי
לעצמי. והתיישבתי.
בינתיים, אבריימי, בעלה של שירי, הרים את צביקי ויצא עימו
למטבח בניסיון להרגיע אותו. אחרי כמה דקות צביקי הופיע חזרה
בסלון עם פרצוף קצת עצוב. אבא ראה אותו וקרא לו להגיע אליו:
"צביקי, בוא אלי בבקשה, שב על ידי. אל תדאג, תגיד לי בסוד מה
רצית לאפיקומן, ובלי נדר אני אתן לך", סיכם.
פניו של צביקי זרחו לשמע ההבטחה: "תודה סבא!" אמר וחזר
לשבת במקומו בהתרגשות.
לא הבנתי למה מגיע לצביקי אפיקומן, והתרעמתי באוזני אימי על
כך. אמא הקשיבה לי בסבלנות והסבירה: "צביקי עדיין ילד, הוא לא
זכר שתמיד את חוטפת את האפיקומן, אל תכעסי עליו".
"אבל למה מגיעה לו מתנה?!" תמהתי.
"כי כך אבא החליט", ענתה לי.
"כדי שלא יהיה עצוב?!" שאלתי.
"אולי", סיכמה אמא וביקשה שאבוא עימה למטבח לסייע לה.
בסעודה, אבא קרא לי וביקש שאבוא לשבת לצידו.
"אפרת'וש, אני רוצה לעשות איתך הסכם", הציע לי אבא. "מהיום,
כל שנה אני נותן לך את מתנת האפיקומן שתבקשי, בתנאי שאת
מוותרת על תפיסת האפיקומן לטובת הנכדים, ובנוסף, את לא מגלה
לאף אחד היכן האפיקומן מתחבא. אם את מגלה איפה החבאתי, אני
לא נותן לך מתנת אפיקומן".
מאותה שנה אני יושבת לצד אבא בליל הסדר, רואה איפה הוא
מחביא את האפיקומן ותמיד הוא מזהיר אותי: "את זוכרת? אם את
מגלה איפה החבאתי, אני לא נותן לך מתנת אפיקומן".
כך אני לא רבה איתם. ולמרות הפצרות חוזרות ונשנות של האחיינים
המנסים לבקש שארמז להם היכן המחבוא, אני לא מגלה להם. אני
רוצה 'מתנת אפיקומן'.
השנה אני שוב סופרת את הימים בקוצר רוח, לא סתם סופרת. הכנו
בדירה יחד עם בתיה המדריכה לוח כמה ימים נותרו לפסח. השנה,
לשם שינוי, אני אחגוג את 'ליל הסדר' יחד עם חברותיי לדירה.
קיבלנו משלוח מיוחד. בפנים נחו ההגדות, הן גדולות ומפוארות,
אפילו המנהל הרב פרקל כתב לנו הקדשה אישית לכל אחת. גם
קערת ליל הסדר וגביעים היו שם וגם מפה לבנה חדשה הביאו לנו
במשלוח. את האוכל נבשל יחד אחרי שיכשירו לנו את המטבח. בתיה
המדריכה הבטיחה שננסה ביחד מתכונים חדשים מיוחדים לפסח.
אל תשאלו. בתחילה הייתי קצת עצובה, כבר תכננתי מה לבקש
מאבא 'מתנת אפיקומן' בתמורה להסכם שלנו ופתאום בתיה מספרת
לנו שבגלל שאנו נקראים 'קבוצת סיכון גבוהה', הוחלט שנישאר
בדירה של 'עלי שיח' בליל הסדר וכך לא ניחשף לאנשים שעלולים
להדביק אותנו בקורונה. היא עדכנה שכל הדירות של 'עלי שיח'
יערכו השנה 'ליל הסדר'.
"מי יערוך את הסדר ויספר את ההגדה?!" שאלנו מיד.
"המדריכה רבקה ובעלה! רבקה אוהבת אתכם מאוד והיא רוצה
להגיע דווקא לכאן, כי אתן מכירות אותה, השנה הרבה זוגות צעירים
לא הולכים להתארח אצל ההורים המבוגרים, בגלל הקורונה". שמחנו
מאוד כי אנחנו אוהבות את רבקה שנמצאת בדירה כמה פעמים
בשבוע.
כשהתקשרתי לספר לאמא, היא לא הופתעה. "זה חשוב כדי לשמור
על הבריאות שלך, מותק!" הסכימה.
"אני לא בטוחה שאני רוצה להישאר פה. מה יהיה עם האפיקומן,
אני לא אקבל?! רציתי שתקנו לי שעון חדש!"
"אל תדאגי אפרת. אבא אמר שאת לא אמורה להפסיד בגלל
הקורונה. הוא יקנה לך את האפיקומן שתבקשי כמו בכל שנה".

להורדת הטור לחצו כאן