מאת: sn80100

"אפרת, אנחנו יוצאות למנהטן. אני רוצה שתבואי איתנו. יהיה לך
כיף!"
"לא רוצה", עניתי.
אמא ניסתה שוב: "אפרת, אני בטוחה שתיהני, עד שהגענו לכאן,
חבל שתפסידי. נעלה למגדל גבוה שרואים משם את כל מנהטן".
"לא רוצה".
"למה את לא רוצה לבוא?"
"ככה. כי אני לא רוצה. רוצה לחזור הביתה לארץ וזהו", הודעתי תוך
כדי שהסתובבתי עם הפנים לקיר.

שבת קודש נכנסה. השבוע ביקרתי אצל ההורים. אמא הדליקה
נרות ואני ישבתי ממול על הספה, מביטה בה. הרבה זמן לוקח לאמא
לעמוד ליד הנרות, היא מנצלת את הזמן להתפלל על כל הילדים
והנכדים שיגדלו לתורה ולמצוות, והכי חשוב, אמא תמיד אומרת,
שיהיה לד' נחת מהם.

אמא סיימה להתפלל ובאה לשבת לצידי. היא התעניינה מה עבר
עלי בשבוע האחרון, איפה אני אוחזת בחוג ציור, מה חדש בעבודה
עם הילדים המתוקים במעון, וכמובן איך החיים בדירה. אמא הקשיבה
בסבלנות ושמחה לשמוע שאני מתקדמת בחוגים, שמחה בעבודה עם
לאה הגננת וכיף לי בדירה עם הבנות ועם הרכזת.
כשסיימתי לספר, אמא פנתה אלי ואמרה "את יודעת אפרת? אבא
רוצה שנטוס לכבוד חג הפסח לסבתא שבניו יורק!!! מה את אומרת?"
סבתא גרה בארצות הברית. היא היגרה לשם מפולין אחרי השואה,
ונשארה לגור שם. כיום סבתא כבר מאוד מבוגרת, ממש זקנה. אבא
טס לארצות הברית מדי חודשיים-שלושה. אבל בדרך כלל הוא נוסע
לבד. לפעמים אמא מצטרפת גם. אותי הם לקחו כשהייתי תינוקת
קטנה, כך אמא סיפרה לי פעם.

ישבתי בשקט ובראש שלי התחילו מחשבות לא נחמדות ממה שקרה
פעם. דודי, אחי הצעיר, התחתן בחודש אדר לפני כמה שנים. אמא
רצתה לנוח אחרי החתונה, ואבא הציע שניסע לפסח לארצות הברית,
לסבתא. אמא שמחה על הרעיון והתחלנו להתארגן. אני התרגשתי
מאוד. לא זכרתי איך מרגישה החוויה של הטיסה, רק סיפרו לי שזה
מאוד כיף.
סיפרתי לחברותיי לדירה שאני טסה לפסח לסבתא בארצות הברית
והן הביטו בי בקנאה. "הלוואי שאנחנו גם היינו טסות", כך אמרו.
"אל תדאגו, אקנה לכן מתנה באמריקה", הבטחתי.
"מה נעשה כשנתגעגע אלייך?!" הן חיבקו אותי ולא ידעתי מה
לענות להן.

יום לפני הטיסה הבנות בדירה – ביחד עם בתיה המדריכה – הכינו
לי שלט יפה עם ציור של מטוס והיה כתוב עליו 'צאתך לשלום'.
התחבקתי חזק עם כל אחת וגם עם הרכזת. היה לי קשה לחשוב
שאני נוסעת לשלושה שבועות ולא אראה אותן. כשהגעתי הביתה
המזוודות כבר עמדו מוכנות בכניסה, ואמא התרגשה לקראתי: "איך
את מרגישה אפרת'וש?" שאלה.
"אני כבר רוצה להיות במטוס", עניתי.

בשעת בוקר מוקדמת של ז' בניסן כבר היינו על המטוס. אבא רצה
שנטוס מוקדם כדי לעזור לסבתא לקראת החג.
התלהבתי. הטיסה עברה חלק, וכשהגענו לניו יורק הרחובות עם
הבתים האדומים מצאו חן בעיניי. אבל אחרי כמה ימים התחלתי
להשתעמם. לא הייתה לי חֶברה, וזה היה קשה. אמא לקחה אותי קצת
לקניות וגם זה לא עניין אותי. לסעודת ליל הסדר הגיעו דודתי מרים
ומשפחתה, ובנות דודתי ניסו להתחבר איתי ללא הצלחה. הן בקושי
יודעות כמה מילים בעברית, ואני יודעת רק להגיד 'הלו' ו'טנקיו';
ישבתי די עצובה והתכנסתי בעצמי.

בחול המועד כבר לא רציתי לצאת מהבית, למרות שאמא ניסתה
לשדל אותי לבוא איתה, לא הסכמתי. אפילו המגדל הכי גבוה במנהטן
כבר לא עניין אותי. רציתי הביתה בחזרה, לשגרה עם החברות בדירה
שכל כך התגעגעתי אליהן. עכשיו, אחרי הדלקת נרות שבת, כשאני
נחה על הספה ואמא מספרת לי שאבא רוצה לטוס, נזכרתי בפעם
הקודמת. חזרתי לארץ במצב רוח ירוד. ביקרתי אצל מטפלת רגשית
מספר פעמים, ולקח לי כמה חודשים לחזור לעצמי.
"אני לא רוצה לטוס לפסח", אמרתי לאמא, והוספתי: "לא טוב לי
שם, אין לי חברות. פה בדירה אני חוגגת עם החברות כל הפסח.
אנחנו יוצאות כל יום לטיול במקום אחר".
אמא שתקה ארוכות. בסוף ציינה: "סבתא כבר מאוד מבוגרת…
אבא רוצה לנצל כל הזדמנות להיות אצלה. נראה כבר מה לעשות",
סיכמה.

"יש לי רעיון", הצעתי לאמא, "אם שירי תבוא איתנו לארצות הברית,
אני מסכימה לטוס. עם שירי לא יהיה לי משעמם!" קבעתי. "אני
אשמור על הקטנטנים שלה ואעסיק אותם בטיסה, וגם עם הגדולים
אשחק כמו תמיד שאני מגיעה אליהם. נוכל אפילו לצאת איתם ביחד
לטיולים ויהיה לנו כיף".
אמא חייכה ואמרה שזה רעיון מצוין, אבל לא בטוח ששירי תרצה
לבוא, כי זו דרך ארוכה מאוד לקטנטנים שלה ונדרש הרבה כוח כדי
לארוז מזוודות לשבועיים.
"אל תדאגי", הודעתי לאמא, "אני אדבר איתה. אני בטוחה שהיא
תרצה לבוא".

להורדת הטור לחצו כאן