מאת: sn80100

בדיוק נעמדתי להתפלל מנחה כשהפלאפון החל לצלצל, המשכתי
להתנדנד ולומר את המילים, והנה הפלאפון מצלצל שוב. שמתי את
הסידור על העיניים וניסיתי להמשיך, אבל הפלאפון שוב צלצל…
'בטח קרה משהו' חשבתי לעצמי.
סיימתי להתפלל וניגשתי לפלאפון, גיליתי שלוש שיחות שלא נענו
מאמא שלי. לחצתי לחייג אליה בחזרה, כשאמא שוב צלצלה. "אמא
מה שלומך?" שאלתי. שמעתי את אמא בוכה בטלפון. היא בקושי
הצליחה לדבר. "אפרת'וש מזל טוב!!! לשרי נולדה בת!" אמא שוב
בכתה.

שרי אחותי נישאה לפני שש שנים, וכעת נולדה בתה הבכורה בשעה
טובה. מאז החתונה של שרי, אני מתפללת עליה הרבה. מדי פעם
שאלתי את אמא: "מתי לשרי יהיו ילדים?"
"תתפללי עליה חזק, השם ישלח לה ילדים. יש לך כוח תפילה שאין
לאחרים. את נשמה שלא חטאה. השם אוהב אותך", כך אמא אומרת
לי תמיד.

כל יום אני מתפללת. יש לי סידור גדול ומרשים שקיבלתי במתנה
מדודה שפרה כשנכנסתי לגור בדירה. מדי יום אחר הצהריים, לפני
שקיעת החמה, אני מתפללת מנחה מתוך הסידור. יש בסלון פינה
מיוחדת, ליד הווילון הנאה, שם אני עומדת להתפלל.
אני מתפללת על סבתא המבוגרת, שתהיה בריאה. ועל אמא ואבא
שיהיו להם הרבה נכדים. ואני מבקשת מהשם שיהיה הרבה גשם. אני
מאוד אוהבת גשם. ועל שרי התפללתי שהשם ישלח לה כבר ילדים,
כי לכל מי שהתחתן אחריה כבר יש ילדים. היא כזאת מתוקה שרי, אני
מאוד אוהבת אותה. הלוואי שהשם ייתן לה ילדים.
והנה הוא נתן לה.

למחרת שוב דיברתי עם אמא, היא הייתה נרגשת. "התינוקת ממש
בובה", תיארה לי אותה. "יש לה אפון בונבון ופה ציורי קטנצ'יק".
"אני חייבת לבקר אותה", קבעתי. "כשהיא תנוח בבית החלמה אסע
אליה". אני יודעת איפה נמצא בית החלמה. בקיץ ביקרתי שם את
גיסתי דינה שילדה בן. דינה היא אשתו של מוטי אחי. אחרי הברית
דינה הלכה לנוח בבית החלמה ונסעתי אליה לבני ברק. כשדינה
ילדה סיפרתי לאדרת הרכזת של הדירה שאני רוצה לנסוע לבקר את
התינוק, "כדאי לך לנסוע", יעצה לי אדרת, והוסיפה: "תרדי בתחנת
השומר-עזרא. אבל לפני שאת נוסעת, תזכרי לקנות מתנה ליולדת
ולתינוק". סיכמתי עם מוטי שימתין לי בתחנה, ונלך יחד.
תשמעו מה שקרה לי, אחרי שדינה ילדה. ביום קיץ אחד כשסיימתי
את העבודה, ויתרתי על חוג התעמלות שיש לי מדי שבוע ביום
שלישי. נסעתי באוטובוס מהמעון בו אני עובדת לרחוב שרי ישראל,
שם עליתי על קו 402 לבני ברק, לבקר את דינה והתינוק החדש.
ישבתי באוטובוס ולפתע שמעתי מישהי קוראת: "אפרת! אפרת!"
הסתובבתי, וראיתי את יוכי המורה. כבר הרבה שנים לא פגשתי אותה.
"אפרת, כמה זמן כבר לא ראיתי אותך! את נוסעת לבד באוטובוס?
אני לא מאמינה!!!"
"אני כבר גדולה ועצמאית", עניתי לה.
המורה יוכי באה לשבת לצידי והתעניינה מה אני עושה. סיפרתי
לה שאני נוסעת לבקר את דינה גיסתי שילדה, ואחרי זה הסברתי
לה שכיום אני מתגוררת בדירה של 'עלי שיח' יחד עם בנות נוספות.
סיפרתי לה שיש לנו הווי משותף והרבה פעילויות חווייתיות. וגם
על עבודתי במעון עם תינוקות מתוקים, ושאני הולכת בכל שבוע
להתעמלות ולבריכה ומדי פעם לחוגים ולטיולים. בקיצור, כיף לי.
"וואו, כך משקיעים בכן? ממש כיף לכן", התפעלה המורה יוכי.
לפתע שמעתי רעש חזק, נבהלתי. לא הבנתי מה קורה. אנשים החלו
לצעוק: "נהג, יש עשן שחור מאחורה, תעצור מיד!"
האוטובוס עצר בצד. אני פחדתי נורא. לא ידעתי מה קרה אבל
הבנתי שזה מסוכן. החזקתי חזק ביד של המורה יוכי והתחלתי לבכות.
"תשמרי עלי, אני פוחדת. רוצה את אמא…" המורה יוכי אחזה בי,
הניחה את היד השנייה על הכתף ועזרה לי לרדת מהאוטובוס.
כשהגענו לכביש רצנו ביחד והתרחקנו מהאוטובוס.
כשעמדנו מספיק רחוק, המורה יוכי חיבקה אותי חזק ואמרה לי:
"אפרת מותק, עכשיו הכל בסדר ברוך השם, לא קרה לך כלום".
המשכתי להחזיק בה כשעדיין יש לי דמעות בעיניים והמשכתי:
"אבל מוטי אחי מחכה לי בתחנה. הוא בטח דואג לי".
המורה יוכי הציעה שתתקשר אליו לעדכן אותו, אבל הוא לא היה
זמין ואני נשארתי היסטרית, מה יהיה עם מוטי, הוא יחכה לי הרבה
זמן וידאג. מסכן.
בינתיים עמדנו על הכביש הראשי, ומכוניות עם אנשים טובים עצרו
לידנו ושאלו: "אתם צריכים לתל אביב אולי?"
נהגת אחת שעצרה אמרה שהיא יכולה לקחת אותנו עד לגשר קוקה
קולה כי היא ממשיכה לכפר סבא. המורה יוכי אמרה שכדאי שנעלה
כי זה ממש קרוב לבית החלמה.
אחרי שהתחלנו לנסוע שמעתי את הנהגת אומרת למורה יוכי:
"איפה אתם צריכים בבני ברק? אני אביא אתכן עד הבית". והמורה
יוכי הודתה לה ואני עוד יותר.
עכשיו אני מקווה שהנסיעה הקרובה לבית החלמה לבקר את שרי
תעבור חלק. אדרת אומרת שמה שקרה לי, קורה אחת לאלף נסיעות
ובע"ה לא יקרה שוב.
כמו תמיד, אני מאמינה לה.

 

להורדת הטור לחצו כאן